משכיל לדוד, שמות י״ג:י״ז

1 בשלח פיר״שי ז״ל כי קרוב הוא ונוח וכו׳ ומדרשי אגדה וכו׳ ק׳ דאטו מראה מקום הוא לנו דאיכא מדרשי אגדה הרבה ובשלמא בשאר מקומות שמביא רש״י דברי המדרש הוא משום שנשאר לו איזו קושיא על דרך הפשט ומכוין לתרצה ע״פ דברי האגדה אבל הכא מאי קמ״ל. ונר׳ דהכא נמי נשאר לו לרבינו ז״ל קושי א׳ במה שפי׳ כפי הפשט כי קרוב הוא הדרך והיינו שאם קאי על הדרך הול״ל קרובה היא שהרי ברפ״ק דקדושין רמי׳ קראי אהדדי דחד קרא כתיב את הדרך אשר ילכו בה הרי שדרך לשון נקבה וכתוב א׳ אומר בדרך אחד יצאו אליך הרי שדרך ל׳ זכר ומשני הכא דבתורה קאי ותורה לשון נקבה כתב לה כדרך שבא בל׳ נקבה התם דבמלחמה קאי כלומר באנשי המלחמה שהם זכרים שאין דרכה של אשה לעשות מלחמה כתב בדרך א׳ יצאו בל׳ זכר ע״כ א״כ הכא דהך דרך קאי על ארץ כדכתיב דרך ארץ פלשתים וארץ ל׳ נקבה א״כ הול״ל קרובה היא בל׳ נקבה ומש״ה משני רש״י מ״מ אע״ג שיש זה הקושי כך צריך לפ׳ דמדרשי הגדה יש הרבה אבל אין מתיישבין על המשך הכתוב כי אמר אלהים פן ינחם וכו׳ לכך לא כתבן שאין דרכו להביא אלא האגדות שקרובות למשמעות המקרא ובזה ראה הרבה פירושים שיש במ׳ אבל אין שום א׳ קרוב מחבירו להתיישב על לשון המקרא שיהיה מקושר עם שארית הכתוב ולכך השמיטם:

2 פן ינחם יחשבו וכו׳ הטעם שהפך רש״י לפ׳ בראותם מלחמה קודם פן ינחם היינו שכיון בזה לתרץ קושיא עצומה בל׳ הכתוב דכתיב פן ינחם שהוא ל׳ מסופק וכדמתרגמינן דילמא וק׳ דאטו איכא ספיקא קמי שמיא והמפרשים נדחקו בזה אבל לפי מה שפיר״שי על בראותם מלחמה שהוא דוקא במלחמה הבאה מחמת חטאתם ובזה דוקא הוא דשייך הניחום ולכך אתי שפיר מאי דכתיב פן וכו׳ בלשון מסופק דידוע דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שהבחירה ביד האדם ועיין מ״ש המפ׳ על משנת הכל צפוי והרשות נתונה ובפרטות עיין בס׳ ע״מ במאמר חק״ד ובס׳ יושר לבב:

3 בראותם מלחמה כגון וכו׳ כוונת הרב דקשיא ליה בגופיה דקרא דלכאורה אין זה טעם מספיק להסיבם מדרך הפשוטה שהרי בידו של הקדוש ברוך הוא היה להסב לב כל העמים שיפחדו מפניהם ולא יבאו להלחם עמהם ולא יצטרך בשביל זה להקיפם לדרך עקומה ולכך משני דקרא מיירי כגון וירד העמלקי שאותה מלחמה מוכח מקראי דהתם להדיא שהיתה מוכרחת מחמת סרבנות ישראל שרצו לילך לכבוש את ארצם בזמן שה׳ לא היה עמהם בשביל חטאם כדכתיב ויעפילו לעלות וכו׳ וכתיב וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההר ויכום וכו׳ וזה כבר היה גלוי וצפוי לפניו ית׳ שעתידין היו לחטוא בזה ולכך לא מייתי רש״י כגון מלחמת עמלק שבפ׳ זו או שאר מלחמות והק״ו דמייתי רש״י ה״פ ומה אם כשהקיפן בעקומה אמרו נתנה ראש וכו׳ דאע״ג דלא חזרו ה״ט לפי שלא יכלו למצוא הראש שיוכל להורותם הדרך לפי שהיה מעוקם אבל אם היו באים בפשוטה שלא היו צריכים ראש פשיטא שהיו חוזרין כך צריך לפ׳ כי היכי דלא תיקשי על הק״ו דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם לא הוה אלא אמירה בעלמא ה״נ אף אם היו באים בפשוטה ליכא לאוכוחי אלא שתהיה שם אמירה בעלמא ולא חזרה בפועל: